אביב גפן:
“אני כמעט ולא ממליץ, אבל אחד האנשים שהכי השפיעו עלי ועיצבו את עולמי המוזיקלי הוא גיורא קנת שהיה שם בתחילת דרכי וגילה לי עולמות מוזיקלים והקליט את שיריי הראשונים, אדם מרתק שאני חייב לו הרבה. לשמחתי הוא מלמד גיטרה ומוזיקה אז לכל מי שמתגורר בת”א ובשרון ובשבילו מוזיקה זה יותר מרינגטון, אני ממליץ מאוד לנסות. גיורא קנת הוא המורה לגיטרה הטוב ביותר שהיה לי. המנטור של המנטור.”
אהלן!
אני גיטריסט, מעבד, מלחין ומורה לגיטרה בפרדס חנה-כרכור ובת”א.
למדתי באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת ת”א ובחו”ל. ניגנתי והקלטתי עם עשרות זמרים ידועים, מהגשש החיוור, צביקה פיק, שלמה ארצי, יהורם גאון, דני סנדרסון, יהונתן גפן, הפסטיגל, ועד אביב גפן, אסף אמדורסקי, דנה ברגר, דן תורן ורבים אחרים.
הלחנתי כ- 40 פתיחים, אותות ומעברים לתוכניות ותחנות טלוויזיה (רפי רשף, חצי המנשה), בנוסף לג’ינגלים ומוזיקה לסרטים.
הקלטתי אלבום משלי, תמונות משביל החלב, בחברת הד-ארצי.
כמו כן אני עוסק כבר למעלה מ-20 שנה בדיבוב של סרטים מצויירים, ועד היום דיבבתי (ואף שרתי/ניהלתי מוזיקלית) בכמעט 300 סדרות מצויירות וסרטים מכל התקופות, הסוגים והערוצים.
גיטרה ומוזיקה אני מלמד לבעלי נסיון וגם למתחילים, במסגרת קונסרבטוריונים וכן באופן פרטי: פופ, רוק ובלוז ברמות מתקדמות, ובין מאות התלמידים שלימדתי אפשר למצוא מוזיקאים מקצועיים רבים.
אני מלמד מגוון רב של סגנונות, כמובן עם דגש על העדפות שלך התלמיד/ה, אך במקביל אני דואג להעשרת עולמך המוזיקלי, שהרי המוזיקה “הטובה” לא התחילה בפברואר האחרון, היא תמיד היתה קיימת ובכל מקום… כל מה שאפשר וכדאי ללמוד, אני מלמד… כולל פיתוח סגנון אישי, שהוא האלמנט המנצח. אורך השעור הוא כשעה.
כמו כן, אני מלמד ומקדם שימוש בתוכנות הקלטה מקצועיות (Logic) באולפן הביתי שלי בכרכור, שבו אפשר ורצוי להקליט אותך בבוא הזמן.
גם אם את/ה “מבוגר/ת” ורוצה להגשים חלום נגינה בגיטרה, אני מזכיר שבכדי ללמוד לנגן בגיטרה לא צריך להיות מהנדס טילים…
במקביל אני מלמד גם “טירונים” מגיל 12, שמקבלים שעורים של 45 דקות באוירה כיפית ונינוחה. בעצם, קל ללמוד גיטרה, ותוך חודשים ספורים, לפעמים גם פחות, התלמיד מגלה שהוא יודע לנגן שירים מגניבים, שהרי אין כמו הגיטרה בכדי להעצים את בטחונו העצמי ומעורבותו החברתית.
בסטודיו הביתי המאובזר שלי יש את כל הציוד הנדרש (כולל גיטרות כמובן) לשיעור גיטרה/מוזיקה כיפי ויעיל. לימודי הגיטרה מתקיימים בכרכור ובצפון ת”א.
המטרה היא שאתה תצא מבסוט! צלצל – 054-7250556 סי יו! גיורא
משהו יותר חשוב מאשר ללמוד לנגן גיטרה
כשמגיע אלי תלמיד חדש, אחד הדברים הראשונים שאני אומר לו זה שיש משהו יותר חשוב מאשר ללמוד לנגן גיטרה.
שערו בדמיונכם את עצמכם עוד עשרים שנה: את/ה בן/בת 35, אפילו 65. כבר מבוגר/ת… נוסף על הבאסה הכללית של זה שאתה עכשיו זקן…. מסתבר שאתה עוד מקשיב לאותה מוזיקה, אותם שירים שגדלת עליהם. די, לא יכול להיות! השנה היא איפה-שהוא בסביבות 2035 ואתה עדיין שומע רק מטליקה וסטיב ווי?! עם כל הכבוד, ויש הכי בעולם, זה לא נשמע קצת כמו ה”זקנים” של היום ששומעים רק אולדיס ותקועים בעבר? הקטע זה שגם סטיב ווי עצמו, לדוגמא, גדל על המוזיקה של פרנק זאפה ועל הנדריקס, והם עצמם גדלו על מאדי וואטרס ואיגור סטראווינסקי, וההם גדלו על…
המוזיקה “הטובה” לא התחילה בפברואר האחרון. היא תמיד היתה קיימת. תגידו שנה? נו, נניח שנת 937 לספירה. יפה, ועכשיו תגידו שם של מקום, של ארץ כלשהיא. בלגיה? אוקיי, אמנם השם הזה הגיע רק אח”כ, אבל המקום כמובן כבר היה קיים… אז הנה: אני מתחייב בזאת, מילה שלי: שם באזור שלימים נקרא “בריסל”, בכפר ההוא מימי הביניים, היתה מוזיקה טובה, אחלה מוזיקה. איך אני יודע? קודם כל, כי יש המון דוקומנטים שנותרו מתקופות עבר רחוקות, מלפני פעם, ובהם רשומים תוים (או צורות מוקדמות של תוים), ולפי השחזור המוזיקולוגי, כלומר כשמנגנים את זה, זה נשמע מצויין. בנוסף, תחשבו רגע: אנחנו הרי מוקפים מוזיקאים טובים, שימו אצבע על הגלובוס ותמצאו שם נגנים מגניבים. לחשוב שהמוזיקה המדליקה בדיוק התחילה לאחרונה ובימי חיינו דווקא, ורק באנגליה נניח, זה לא מציאותי…
למה זה חשוב, ומה יוצא לנו מזה?
כמה דברים: קודם כל, תריחו ת’חומוס! אנחנו מוקפים אוקיינוס של מוזיקה טובה! מוזיקה שממש גדלה על העצים, או יותר נכון נמצאת ביו-טיוב וכד’. זה לגמרי אפשרי ללמוד להאזין למוזיקה ולאהוב אותה. כלומר, ישנם סוגי מוזיקה שפשוט קלים לעיכול: שירי פופ למשל. זה לא בהכרח רע, וזה ממש לא פשוט לייצר שיר פופ טוב ומקורי. אבל ישנם בנוסף אלפי סוגים שונים של סגנונות מוזיקליים, אתם בטח מכירים כאלה, וחלקם דורש השקעה בהאזנה. בכלל, ישנם סוגי מוזיקה שמראש ברור שהם דורשים האזנה חוזרת, למשל מוזיקה קלסית למיניה, ג’ז, רוק פרוגרסיבי ורבים אחרים. רוב המוזיקה שאני למשל, אוהב, ואני מקשיב להרבה מוזיקה, שמעתי הרבה פעמים, שוב ושוב, עד שנדלקתי עליה… יש יותר מדי דוגמאות, לא זה המקום לפרט. אבל היכולת הפשוטה הזו משתלמת לכל החיים.
וכשאתם לומדים לנגן על כלי מוזיקלי (רצוי גיטרה!), אתם מחברים את האצבעות שלכם לא רק לגיטרה אלא גם לאוזניים שלכם ומשם לאוזניים של כל המוזיקאים שאתם הכי אוהבים.
לפני פעם: השנים הראשונות
אחד הדברים הזכורים לי לטובה מנערותי בשנות “הקשישים” הוא כיצד הרדיו היה מניב חדשים לבקרים שירים חדשים של הביטלז. מאזינים היו שותפים פאסיביים למעין מסע קסם מסתורי (לא יכולתי להתאפק… ), טיול חווייתי, שבמקביל גם היתווה את האבולוציה המוזיקלית והתרבותית בשנים הללו. אני יודע שגם היום וגם תמיד, הצעירים המתבגרים חווים אירועים מכוננים בגיל ההתבגרות – זאת הרי חובתם, לא כן?
אבל לבוגרי ה”קשישטיז” יש גאוות יחידה יוצאת דופן: מה לעשות, מדובר בתקופה שמבחינות כה רבות הניעה את העולם קדימה (או אולי בעצם הצידה?). אבל רגע, בוא נתרכז לרגע בביטלז, ששמם חתום על הפסקול של העשור ונתמקד בפגישתנו הראשונה עמם. בראשית הם היו להקת “קאברים” מצפון אנגליה המבצעת גירסאות כיסוי לשירי פופ אמריקאיים. אלה התחלקו ככלל בין שני סגנונות: רוק’נ’רול ודו-וואפ (Doo-Wop), שני כיוונים שהמרכיב האקטיבי בהם הוא רית’ם אנד בלוז, אותו ביטוי מוזיקלי קצבי ופשטני כלפי חוץ מבית היוצר של האפרו-אמריקנים. רוק’נ’רול כולנו מכירים (אלביס, צ’אק ברי וכדומה). המושג דו-וואפ מיוצג ע”י זמרים כגון ניל סדאקה (היהודי) ופול אנקה (הלבנוני במקורו) ורבים אחרים.
בתקליטם הראשון מסוף 62’ ביצעה רביעיית לבני העור מליברפול כמה שירים כאלה – הם נשמעו מצויין אך כבר בשלב מוקדם הם החלו להלחין בעצמם ואריאציות על סגנונות אלה: הם עשו זאת לא רע בכלל, אבל בין ה”דו” וה”וואפ” החלו לבצבץ צלילי ה”יה-יה”. אנו מדברים על צליל חדש וחדיש בעל אלמנטים מוזיקליים שלא נשמעו קודם לכן, ובאיכויות מפתיעות ויוצאות דופן. שירים כמו Do you want to know a secret, Please please me, Ask me why, There’s a place, P.S. I love you טומנים בחובם, ולא בהיחבא, מקוריות מלודית מדבקת, הרמוניה עסיסית ובוטה וכמובן קצב וטמפרמנט שהצליחו להתניע בדחיפה את שנות הששים כפי שאנחנו מכירים אותן. אפשר לזהות מקילומטרים את הלחנים של לנון ומקארטני לעומת גירסאות הכיסוי שלהם (המצויינות לכשעצמן) לשירי הרית’ם אנד בלוז שהזכרנו קודם. רק הקשיבו (שוב!) לשירים המקוריים שלהם מהשנים הראשונות – ללחן, לעיבוד, לשירה, לנגינה, להפקה: From me to you, All my loving, I want to hold your hand, It won’t be long ולמעשה לרוב השירים בדיסק A Hard Day’s Night מתחילתו ועד סופו.
מעבר לשערות הארוכות (לאז), לשנינות ולחוצפה, ליחסי הציבור ההיסטריים ולקול ההיסטוריה שזימנה אותם, אפילו מעבר למרד הנעורים האולטימטיבי של שנות הששים שמצא תחילה את מיקודו בארבעת המופלאים לפני שהתגלגל הלאה לדברים הרי גורל יותר, המוזיקה מדברת בעד עצמה – ומדובר בפצצה מוזיקלית!
אין פלא שקמו בשובלה של “להקת החיפושיות” מאות להקות עם אג’נדה דומה. השם שניתן לאסכולה זו (אולי אסכולה זו הגדרה קצת מוגזמת בשביל גדודי הפריחים האנגלים שצצו כביכול משום מקום) הוא “הפלישה הבריטית”, והיא מציינת את המהפכה הטוטאלית שעבר שוק המוזיקה העולמי ובעיקר האמריקאי, מעין “החלפת משמרות” בעולם הבידור ושמרכזו נעוץ היטב באנגליה. הרוק’נ’רול והדו-וואפ תפסו מושב אחורי בעוד הנערים הבריטיים משחקים לפנינו. אנשים רבים עדיין זוכרים את הופעתם הראשונה של הביטלז בטלוויזיה האמריקאית בתכניתו של אד סאליבן והדבר העיקרי שהיכה בהם היתה האנרגיה המוזיקלית הרעננה ואותה אפשר לשמוע גם כיום. לו זאת הייתה כל תרומתם של הביטלז לעולם המוזיקה, דיינו. אבל מבחינתם הדרך רק התחילה.
כרוניקה (שלא) ידועה מראש – המפגש של הביטלז עם המוזיקה ההודית
כיום זו אופנה ובצדק, לדבר על “התנגשות של תרבויות”; לפעמים אפשר לצפות ממבט-על את המפגש/תאונה העומדים להתחולל. דווקא לא קל היה לראות את זה קורה בין השנים 66-63 כשהביטלז, אז ההרכב המוזיקלי הדינמי והידוע בעולם, התפוצצו עלינו, התפוצצות שאינה ליניארית: בלתי אפשרי היה לשער אז לאן כל זה יוביל מוזיקלית.
החבר’ה האלה, האנומליה הזו הקרויה הביטלז, לא הסתפקו בסתם לכתוב שירים טובים יותר; הם רצו לייצר שירים, איך לומר זאת, אחרים יותר. ומכיוון שמשימתם צלחה מעבר למצופה, ובהחלט יש פה על מה לכתוב, נתעכב פה רק על עניין אחד פעוט: East meets West: המפגש של המוזיקה המערבית עם המוזיקה ההודית.
בשנות השישים המוקדמות הייתה הודו “טרה אינקוניטה”, ארץ לא נודעת בשביל חובב המוזיקה האירופאי והאמריקאי. כמובן שהיו כמו תמיד מתי מעט שהכירו צד זה או אחר של האימפריה המוזיקלית הזו, אך היכרות זו לא מצאה את דרכה לתוך הזרם המרכזי ואפילו לא הפריפריאלי של המוזיקה המערבית.
כשאנו מסתכלים על התפתחות הביטלז, בוא נתחיל כרגע דווקא מהשיא: בשנים 65-68 עוד לפני הישורת המסיימת של הקריירה שלהם, אנו מקבלים מהם כמה “מוצרים” הטבולים בצליל ההודי: The inner light, Within you without you, Baby you’re a rich man ועוד.
אם נתעלם מהמעורבות הדתית/פילוסופית שלהם בהינדואיזם ובטנטרה, בעיקר זו של ג’ורג’ הריסון שנמשכה בעצם עד יום מותו, אנו מוצאים שהאספקט ההודי במוזיקה של הלהקה בעצם נסתיים ב 68 ומאוחר יותר קשה למצוא לו הד נוסף אצלם.
לעומת זאת, בשנים המוקדמות אפשר למצוא בשיריהם “הד מקדים” (!) למוזיקה ההודית, או לאלמנטים מסויימים שבה. זו תקופה שהולידה כמה מן השירים החדשניים ביותר שלהם.
מבלי משים ומבלי דעת, וודאי שמבלי הכרות ממשית עם מוזיקה הודית, נמשכו המוזיקאים האנגלים האלה שחונכו על יסודות ההרמוניה, אותה המצאה מערבית בת 1000 שנה, אל צליל ה – Drone המזרחי, הלא הוא הצליל האחד הקבוע (לפעמים שניים) המהווה את חוט השדרה של המוזיקה הקלאסית ההודית. להבדיל מסגנונות מוזיקליים הודים והינדים מאוחרים ומודרנים יותר כגון Qawali, Ghazal, ו Geet שמשלבים אקורדים במארג שלהם, במוזיקה ההודית הקלאסית אין אקורדים כלל; הדגש הוא על קצב ומלודיה, והליווי ההרמוני מתבטא באותו Drone שבשפה מוזיקלית מערבית הינו הטוניקה ו/או הקווינטה של הסולם, ליווי מתמשך המושמע בד”כ ע”י ה Tamboura הבלתי נלאית, או במיתרים הסימפטטיים של כלים כגון ה Sitar וה Sarangi.
תנועתם של הביטלז אל ה Drone הייתה הדרגתית. תחילה הם כנראה יצרו אותו יש מאין, שכן לא קל לזהות מקורות זמינים עם האלמנט הזה, אך אפשר לשמוע את זה כבר בשירים מוקדמים כמו I should have known better, I’m a loser, I don’t want to spoil the party ואחריהם You’ve got to hide your love, Tell me what you see,. האלמנט שייצר את האפקט הזה, עדיין בחיתוליו, הוא תנוחת אחיזת אקורדים שונה מפתיעה בגיטרה. כל השירים המוזכרים למעלה הם בסולם G (סול), ושלושת נגני הגיטרה בהרכב, ג’ורג’ הריסון, ג’ון לנון ופול מקארטני (גיטריסטים אקזמפלריים שלושתם אגב), נהגו לנגן לפעמים את אקורד G כשהוא נטול טרצה – רק טוניקה וקווינטה. ובנוסף שני צלילים אלה נשארו במקומם גם באקורדים בדרגות הסמוכות ברצף מעגל הקווארטות, הלא הם C ו D וגם A, Em ו F. זוהי פוזיציה אלגנטית ונוחה לבצוע, שמצאה לה מקום שימושי להפליא באבולוציה של הגיטרה עד היום. דוגמה עכשווית מוכרת (לפחות לבני העשרה) הוא השיר Time of your life של Green day – סוג של שיר חובה לגיטריסטים מתלמדים בני זמננו.
קשר נוסף למוזיקה ההודית, חזק ומשפיע מאין כמוהו, הוא חיבתם של הביטלז לדרגה השביעית המונמכת – הצליל המלודי במול 7 שאופייני לסולמות הודיים מסוימים; הנוסח המוכר לנו הוא המודוס המיקסולידי. ישנו ויריאנט הודי שדומה לו שמצנזר את הסקונדה והסקסטה ויוצר מודוס פנטטוני (חמישה צלילים) שבחטף משגר אותנו וירטואלית אל איזה אחר צהריים מנומנם בחיקו של וישנו, או משהו בדומה, אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.
תיקצר פה היריעה מלפרט את שמות עשרות השירים של הביטלז שעושים שימוש בצליל במול 7 (שווה הצצה: http://www.icce.rug.nl/~soundscapes/VOLUME09/A_flood_of_flat-sevenths.shtml( אבל נתעכב קלות על הספטקורד הדומיננטי. אקורד זה שהגיע לפופ בעיקר מעולם הבלוז, קיבל אצל הביטלס נופך מיקסולידי (כלומר הסולם שנובע ממנו הוא מיקסולידי ולא פנטטוני כמו בבלוז) ומופיע ברבים משיריהם. כבר בשירם המשודר הראשון (!) Love me do, מופיע ה b7 הן במלודיה והן בהרמוניה – האקורד המרכזי של השיר הינו ספטקורד דומיננטי. אחד הביטויים המוצלחים של סינדרום ה b7 הוא ב Riffs הבלתי נשכחים של הביטלס: החל מריף הפתיחה של I should have know better או האנומליה הגיטריסטית שהקדימה את זמנה I feel fine ועד השירים “הכבדים” יותר Ticket to ride ו If I needed some one, הריף ההיסטרי Day tripper, פרזת הבס הפסיכדלית מ Rain, המנגינה הגאונית Paper back writer, ולמעשה חלק ניכר מהדיסק Revolver (הנחשב בעיני רבים כ “Seargent Pepper” של להקת חיפושיות הקצב… ) והשיר “Seargent Pepper” עצמו שמורכב רק מספטקורדים.
גם האקורד המז’ורי שיושב על הדרגה ה VIIb (בסולם עם טרצה גדולה) משובץ בלחנים רבים של הביטלז ומהווה את אחד ה”סאונדים” המזוהים ביותר בשנות הששים. לאקורד זה יש נוכחות גבוהה, לפעמים בצורה אינטגרלית ללחן כמו ב All my loving, A hard day’s night, Help ובשיר המדהים Yes it is, ולעיתים באופן יוצא דופן כמו בשיר In my life בשורה “”with lovers & friends או בשורה השניה של הפזמון בשיר Ticket to ride, שם הוא מתפקד כדרגה IV.
הדוגמאות שלא הוזכרו כאן, מספרן כמובן רב עוד יותר, ובכלל עוד לא נגענו באלמנטים “משדרי הודיות” אחרים כמו מבנה היצירה ושימוש בכלים אוטנטיים, שלא לדבר על טכסטים בעלי אוריינטציה הינדית. כך או כך, הביטלז הדביקו את עולם המוזיקה לעולמים באהבות האישיות שלהם, ואנחנו כולנו יכולים לראות עצמינו כמודבקים.