Insert your custom message here. close ×
+
WILL COMPOSE ANYTHING | Tel: +972-54-7250556 | kenneth@bezeqint.net | קורות חיים | Resume CV

כרוניקה (שלא) ידועה מראש – המפגש של הביטלז עם המוזיקה ההודית

כיום זו אופנה ובצדק, לדבר על “התנגשות של תרבויות”; לפעמים אפשר לצפות ממבט-על את המפגש/תאונה העומדים להתחולל. דווקא לא קל היה לראות את זה קורה בין השנים 66-63 כשהביטלז, אז ההרכב המוזיקלי הדינמי והידוע בעולם, התפוצצו עלינו, התפוצצות שאינה ליניארית: בלתי אפשרי היה לשער אז לאן כל זה יוביל מוזיקלית.

החבר’ה האלה, האנומליה הזו הקרויה הביטלז, לא הסתפקו בסתם לכתוב שירים טובים יותר; הם רצו לייצר שירים, איך לומר זאת, אחרים יותר. ומכיוון שמשימתם צלחה מעבר למצופה, ובהחלט יש על מה לכתוב, נתעכב פה רק על עניין אחד פעוט: East meets West: המפגש של המוזיקה המערבית עם המוזיקה ההודית.

בשנות השישים המוקדמות הייתה הודו “טרה אינקוניטה”, ארץ לא נודעת בשביל חובב המוזיקה האירופאי והאמריקאי. כמובן שהיו כמו תמיד מתי מעט שהכירו צד זה או אחר של האימפריה המוזיקלית הזו, אך היכרות זו לא מצאה את דרכה לתוך הזרם המרכזי ואפילו לא הפריפריאלי של המוזיקה המערבית.

כשאנו מסתכלים על התפתחות הביטלז, בוא נתחיל כרגע דווקא מהשיא: בשנים 65-68 עוד לפני הישורת המסיימת של הקריירה שלהם, אנו מקבלים מהם כמה “מוצרים” הטבולים בצליל ההודי: The inner light, Within you without you, Baby you’re a rich man ועוד.

אם נתעלם מהמעורבות הדתית/פילוסופית שלהם בהינדואיזם ובטנטרה, בעיקר זו של ג’ורג’ הריסון שנמשכה בעצם עד יום מותו, אנו מוצאים שהאספקט ההודי במוזיקה של הלהקה בעצם נסתיים ב 68 ומאוחר יותר קשה למצוא לו הד נוסף אצלם.

לעומת זאת, בשנים המוקדמות אפשר למצוא בשיריהם “הד מקדים” (!) למוזיקה ההודית, או לאלמנטים מסויימים שבה. זו תקופה שהולידה כמה מן השירים החדשניים ביותר שלהם.

מבלי משים ומבלי דעת, וודאי שמבלי הכרות ממשית עם מוזיקה הודית, נמשכו המוזיקאים האנגלים האלה שחונכו על יסודות ההרמוניה, אותה המצאה מערבית בת 1000 שנה, אל צליל ה – Drone המזרחי, הלא הוא הצליל האחד הקבוע (לפעמים שניים) המהווה את חוט השדרה של המוזיקה הקלאסית ההודית. להבדיל מסגנונות מוזיקליים הודים והינדים מאוחרים ומודרנים יותר כגון Qawali, Ghazal, ו Geet שמשלבים אקורדים במארג שלהם, במוזיקה ההודית הקלאסית אין אקורדים כלל; הדגש הוא על קצב ומלודיה, והליווי ההרמוני מתבטא באותו Drone שבשפה מוזיקלית מערבית הינו הטוניקה ו/או הקווינטה של הסולם, ליווי מתמשך המושמע בד”כ ע”י ה Tamboura הבלתי נלאית, או במיתרים הסימפטטיים של כלים כגון ה Sitar וה Sarangi.

תנועתם של הביטלז אל ה Drone הייתה הדרגתית. תחילה הם כנראה יצרו אותו יש מאין, שכן לא קל לזהות מקורות זמינים עם האלמנט הזה,  אך אפשר לשמוע את זה כבר בשירים מוקדמים כמו I should have known better,  I’m a loser, I don’t want to spoil the party ואחריהם You’ve got to hide your love, Tell me what you see,. האלמנט שייצר את האפקט הזה, עדיין בחיתוליו, הוא תנוחת אחיזת אקורדים שונה מפתיעה בגיטרה. כל השירים המוזכרים למעלה הם בסולם G (סול), ושלושת נגני הגיטרה בהרכב, ג’ורג’ הריסון, ג’ון לנון ופול מקארטני (גיטריסטים אקזמפלריים שלושתם אגב), נהגו לנגן לפעמים את אקורד G כשהוא נטול טרצה – רק טוניקה וקווינטה. ובנוסף שני צלילים אלה נשארו במקומם גם באקורדים בדרגות הסמוכות ברצף מעגל הקווארטות, הלא הם C ו D וגם A, Em ו F. זוהי פוזיציה אלגנטית ונוחה לבצוע, שמצאה לה מקום שימושי להפליא באבולוציה של הגיטרה עד היום. דוגמה עכשווית מוכרת (לפחות לבני העשרה) הוא השיר Time of your life של Green day – סוג של שיר חובה לגיטריסטים מתלמדים בני זמננו.

קשר נוסף למוזיקה ההודית, חזק ומשפיע מאין כמוהו, הוא חיבתם של הביטלז לדרגה השביעית המונמכת – הצליל המלודי במול 7 שאופייני לסולמות הודיים מסוימים; הנוסח המוכר לנו הוא המודוס המיקסולידי. ישנו ויריאנט הודי שדומה לו שמצנזר את הסקונדה  והסקסטה ויוצר מודוס פנטטוני (חמישה צלילים) שבחטף משגר אותנו וירטואלית אל איזה אחר צהריים מנומנם בחיקו של וישנו, או משהו בדומה, אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

תיקצר פה היריעה מלפרט את שמות עשרות השירים של הביטלז שעושים שימוש בצליל במול 7 (שווה הצצה: http://www.icce.rug.nl/~soundscapes/VOLUME09/A_flood_of_flat-sevenths.shtml( אבל נתעכב קלות על הספטקורד הדומיננטי. אקורד זה שהגיע לפופ בעיקר מעולם הבלוז, קיבל אצל הביטלס נופך מיקסולידי (כלומר הסולם שנובע ממנו הוא מיקסולידי ולא פנטטוני כמו בבלוז) ומופיע ברבים משיריהם. כבר בשירם המשודר הראשון (!) Love me do, מופיע ה b7 הן במלודיה והן בהרמוניה – האקורד המרכזי של השיר הינו ספטקורד דומיננטי. אחד הביטויים המוצלחים של סינדרום ה b7 הוא ב Riffs הבלתי נשכחים של הביטלס: החל מריף הפתיחה של I should have know better או האנומליה הגיטריסטית שהקדימה את זמנה I feel fine ועד השירים “הכבדים” יותר Ticket to ride ו If I needed some one, הריף ההיסטרי Day tripper, פרזת הבס הפסיכדלית מ Rain, המנגינה הגאונית Paper back writer, ולמעשה חלק ניכר מהדיסק Revolver (הנחשב בעיני רבים כ “Seargent Pepper” של להקת חיפושיות הקצב… ) והשיר  “Seargent Pepper” עצמו שמורכב רק מספטקורדים.

גם האקורד המז’ורי שיושב על הדרגה ה VIIb (בסולם עם טרצה גדולה) משובץ בלחנים רבים של הביטלז ומהווה את אחד ה”סאונדים” המזוהים ביותר בשנות הששים. לאקורד זה יש נוכחות גבוהה, לפעמים בצורה אינטגרלית ללחן כמו ב All my loving, A hard day’s night, Help ובשיר המדהים Yes it is, ולעיתים באופן יוצא דופן כמו בשיר In my life בשורה “”with lovers & friends או בשורה השניה של הפזמון בשיר Ticket to ride, שם הוא מתפקד כדרגה IV.

הדוגמאות שלא הוזכרו כאן, מספרן כמובן רב עוד יותר, ובכלל עוד לא נגענו באלמנטים “משדרי הודיות” אחרים כמו מבנה היצירה ושימוש בכלים אוטנטיים, שלא לדבר על טכסטים בעלי אוריינטציה הינדית. כך או כך, הביטלז הדביקו את עולם המוזיקה לעולמים באהבות האישיות שלהם, ואנחנו כולנו יכולים לראות עצמינו כמודבקים.


לפני פעם: השנים הראשונות

אחד הדברים הזכורים לי לטובה מנערותי בשנות “הקשישים” הוא כיצד הרדיו היה מניב חדשים לבקרים שירים חדשים של הביטלז. מאזינים היו שותפים פאסיביים למעין מסע קסם מסתורי (לא יכולתי להתאפק… ), טיול חווייתי, שבמקביל גם היתווה את האבולוציה המוזיקלית והתרבותית בשנים הללו. אני יודע שגם היום וגם תמיד, הצעירים המתבגרים חווים אירועים מכוננים בגיל ההתבגרות – זאת הרי חובתם, לא כן?

אבל לבוגרי ה”קשישטיז” יש גאוות יחידה יוצאת דופן: מה לעשות, מדובר בתקופה שמבחינות כה רבות הניעה את העולם קדימה (או אולי בעצם הצידה?). אבל רגע, בוא נתרכז לרגע בביטלז, ששמם חתום על הפסקול של העשור ונתמקד בפגישתנו הראשונה עמם. בראשית הם היו להקת “קאברים” מצפון אנגליה המבצעת גירסאות כיסוי לשירי פופ אמריקאיים. אלה התחלקו ככלל בין שני סגנונות: רוק’נ’רול ודו-וואפ (Doo-Wop), שני כיוונים שהמרכיב האקטיבי בהם הוא רית’ם אנד בלוז, אותו ביטוי מוזיקלי קצבי ופשטני כלפי חוץ מבית היוצר של האפרו-אמריקנים. רוק’נ’רול כולנו מכירים (אלביס, צ’אק ברי וכדומה). המושג דו-וואפ מיוצג ע”י זמרים כגון ניל סדאקה (היהודי) ופול אנקה (הלבנוני במקורו) ורבים אחרים.

בתקליטם הראשון מסוף 62’ ביצעה רביעיית לבני העור מליברפול כמה שירים כאלה – הם נשמעו מצויין אך כבר בשלב מוקדם הם החלו להלחין בעצמם ואריאציות על סגנונות אלה: הם עשו זאת לא רע בכלל, אבל בין ה”דו” וה”וואפ” החלו לבצבץ צלילי ה”יה-יה”. אנו מדברים על צליל חדש וחדיש בעל אלמנטים מוזיקליים שלא נשמעו קודם לכן, ובאיכויות מפתיעות ויוצאות דופן. שירים כמו Do you want to know a secret, Please please me, Ask me why, There’s a place, P.S. I love you טומנים בחובם, ולא בהיחבא, מקוריות מלודית מדבקת, הרמוניה עסיסית ובוטה וכמובן קצב וטמפרמנט שהצליחו להתניע בדחיפה את שנות הששים כפי שאנחנו מכירים אותן. אפשר לזהות מקילומטרים את הלחנים של לנון ומקארטני לעומת גירסאות הכיסוי שלהם (המצויינות לכשעצמן) לשירי הרית’ם אנד בלוז שהזכרנו קודם. רק הקשיבו (שוב!) לשירים המקוריים שלהם מהשנים הראשונות – ללחן, לעיבוד, לשירה, לנגינה, להפקה: From me to you, All my loving, I want to hold your hand, It won’t be long ולמעשה לרוב השירים בדיסק A Hard Day’s Night מתחילתו ועד סופו.

מעבר לשערות הארוכות (לאז), לשנינות ולחוצפה, ליחסי הציבור ההיסטריים ולקול ההיסטוריה שזימנה אותם, אפילו מעבר למרד הנעורים האולטימטיבי של שנות הששים שמצא תחילה את מיקודו בארבעת המופלאים לפני שהתגלגל הלאה לדברים הרי גורל יותר, המוזיקה מדברת בעד עצמה – ומדובר בפצצה מוזיקלית!

אין פלא שקמו בשובלה של “להקת החיפושיות” מאות להקות עם אג’נדה דומה. השם שניתן לאסכולה זו (אולי אסכולה זו הגדרה קצת מוגזמת בשביל גדודי הפריחים האנגלים שצצו כביכול משום מקום) הוא “הפלישה הבריטית”, והיא מציינת את המהפכה הטוטאלית שעבר שוק המוזיקה העולמי ובעיקר האמריקאי, מעין “החלפת משמרות” בעולם הבידור ושמרכזו נעוץ היטב באנגליה. הרוק’נ’רול והדו-וואפ תפסו מושב אחורי בעוד הנערים הבריטיים משחקים לפנינו. אנשים רבים עדיין זוכרים את הופעתם הראשונה של הביטלז בטלוויזיה האמריקאית בתכניתו של אד סאליבן והדבר העיקרי שהיכה בהם היתה האנרגיה המוזיקלית הרעננה ואותה אפשר לשמוע גם כיום. לו זאת הייתה כל תרומתם של הביטלז לעולם המוזיקה, דיינו. אבל מבחינתם הדרך רק התחילה.


!!בסוף הצדק מנצח

סוף סוך קצת חדשות טובות!!! בסוף הצדק מנצח!!

דוח בנק מזרחי: עלייה של 40% ברווח הנקי!

הרווח הנקי של בנק הפועלים: 903 מיליון שקל!

דוח אפריקה ישראל: זינוק של 150% ברווח התפעולי!

עשירי ישראל הגדילו את הונם ב-9 מיליארד דהשנה!

בדקתי (פעמיים!) ומצאתי שבכל הארץ, ובעולם למעשה, אין אנשים שיותר מתאים והוגן שיחלקו ביניהם את הרווחים האלה, מאשר הבעלים וההנהלה של הבנקים האלה! הם הכי בסדר! קודם כל הם הכי מבינים בכסף ולכן הצדק קובע שיהיה להם יותר כסף מכולם! וכמובן מגיע להם גם מה שבא עם הכסף, למשל בטחון כלכלי, בריאות, החיים הטובים, יוקרה, עתיד. חוצמזה, איזה אחלה אנשים הם, הא? הא? מה, סתם יש להם יותר כסף ממך? מה פתאום! הם יותר טובים ממך, זה למה! אלוהים אוהב אותם יותר מאשר אותך. ובנוסף, אם היו עושים משאל בכל העולם “לאיזה אנשים מגיע הכי הרבה כסף”, זה ברור שבראש הרשימה נמצא את סיטרמן גדעון, זיגלמן אבי ושחק יוסף, שהם מדירקטוריון בנק המזרחי, וכמובן את פרשר אלדד, שהוא סגן מנהל כללי של החטיבה הפיננסית! ואלה רק דוגמאות! ישנם רבים אחרים שמרוויחים הרבה יותר מהם, שזו הוכחה ברורה לכך שמגיע להם להרוויח יותר. כל האנשים האלה הם ווינרים, על אף העובדה המפתיעה והמצערת שאלה מהם המרוויחים יותר מסתכלים על אלה מהם שמרוויחים פחות כעל לוזרים. אבל אנחנו יודעים שלא כך הוא, ושבשבילנו לארי משה למשל, סגן מנהל כללי של החטיבה לתכנון, תפעול ובקרה, (ושמרוויח, נניח רק 55,000 ש”ח בחודש) מהווה דוגמא לחיים נכונים, מן אב רוחני שכזה.

וכאילו כל זה לא היה מספיק סבבה, אז הנה:

זינוק בשכר החציוני במשק: 5,984 שקלים ברוטו!

אני אישית מתקשה להכיל את השמחה למשמע הידיעה הזו: גם אני מעתה אוכל לחיות את החיים במלואם! לדעתי זה טרנד שעוד ימשך: בעיני רוחי אני כבר מדמיין את היום ששכר המינימום יעפיל ל 24 ש”ח לשעה! וואו, אשתי ואני הולכים לחגוג על בקבוק קינלי!


כדורגל

אני לא מבין איך השינויים ההכרחיים האלו, ואחרים גם, לא בוצעו כבר לפני שנים. זה קל לביצוע ורק טוב יצא מזה. אני מדבר על שימוש במצלמות במהלך המשחק. לגבי זו תעלומה שבכלל מבזבזים זמן על ויכוחי סרק בעניין. פיפ”א ווואפ”א (וואט”אוור) יותר שמרנים מהקוזה נוסטרה, אך משיחות שניהלתי לאורך שנים עם עשרות אוהדי כדורגל הגעתי למסקנה שרובם תכל’ס מעדיף את המצב הנוכחי. לפני שאעלה השערה מדוע זה כך, כדאי לחדד כמה עובדות. אוהבי המצב הקיים יורים לכל הכיוונים: ישנו הטיעון שזה “לא נורא”, ובס”ך השופטים עושים כמיטב יכולתם. נכון, אך אין, חזור אין לשופטים את היכולת הנדרשת לשפוט ללא טעויות. זאת עובדה, ולא קיים משחק שאין בו טעויות שפוט. לפעמים אלה טעויות “קטנות”, כן פאול, לא פאול, ובאמת יש להתמודד עם העניין ע”י החלטות שיפוטיות גרידא. אך פעמים רבות, למעשה ברוב המשחקים, תהיה טעות שיפוט חמורה. למשל – גול שנפסל, (או נקבע כחוקי) בטענת נבדל. למשל – בעיטת עונשין (צודקת או לא) מ 11 מטר, שפירושה סטטיסטית הוא ברוב המקרים שער. עכשיו שימו לב: בכדורגל יש מיעוט שערים, וכל גול הוא משמעותי ביותר לגבי תוצאת המשחק.

יאמרו השמרנים: טעויות השיפוט מתקזזות במילא. פעם קבוצה א’ סובלת מטעות שפוט, ופעם קבוצה ב’. כשמדובר במשחקי ליגה יש מקום לטענה שאיכשהו, מרוב טעויות יש התקזזות לאורך עונת המשחקים…זה נימוק פתטי למדי, אך גם הוא קורס לחלוטין בטורנירים חשובים שבהם הקבוצה המפסידה לא מקבלת צ’אנס נוסף, לא יכולה לבנות על טעות שפוט מתקנת (!), ופשוט עפה מהתחרות בגלל טעות של שופט!

הנה ניסוי: נסו להזכר בכל אותם מאות (כן, מאות) משחקים שצפיתם בהם במשך השנים, ואוקיינוס הטעויות הנוראיות של השופטים. הסיבה שאתם מתקשים להיזכר בהם היא זו: אתם מחקתם את כל האירועים האלה מהכרתכם תוך דקות, שניות אולי, מן הרגע שהיא התחוללה על המגרש. אולי תייללו קצת אחרי המשחק על זה, אבל אף אחד, גם לא אתם, תיזכרו אח”כ ש”בעצם היה גול חוקי, והוא נפסל”. המידע החשוב הזה, ותוצאת המשחק הנכונה, הצודקת, נמוגה לאוויר. כמה מגוחכים השדרנים ווהפרשנים כאשר הם מתעלמים לחלוטין מאיזה גול שהובקע למשל, כהשופט פסל אותו, וממשיכים ללהג אודות הקבוצות כאילו כל האירוע לא ממש קרה…

עד כאן ניסיתי לתאר את המשמעות העצומה שיש לשיפוט תקין, והנזק שנגרם לספורטאים והקבוצות עקב הכשלים בשיטה הנוכחית. למעשה, לשופט יש השפעה על תוצאת המשחק שגדולה פי כמה מזו של כל שחקן סטאר או מאמן. במחי טעות אחת, קבוצה עשויה להיות המנצחת ביורו או במונדיאל, או לחילופין להיות מודחת, וכולנו מתעלמים מזה. פאקינג פתטיק.

מה אפשר לעשות? אלמנטרי: מצלמות. מקורי לא? לא ממש. כידוע, זה קיים עשרות שנים בכל ענפי הספורט המרכזיים בארה”ב. ישנן כמה אופציות לגבי צורת השמוש, אבל כולן פשוטות, ושום “נזק” לא יגרם למשחק האהוב. אפשר לדוגמא לאפשר למאמן הקבוצות לעצור את המשחק שלוש פעמים במהלך מחצית, ולדרוש מהשופט הרביעי (או החמישי, גיי וויס) להציץ במצלמות. תחשבו: לא יתכן שמיליארד איש יראו בטלויזיה ובאייפון שער חוקי שנפסל ע”י השופט בטענת נבדל למשל, ורק לבן-אדם היחיד שיכול לעשות משהו בנידון, שזה השופט, אסור להסתכל במסך!

אחד הטיעונים החלשים ששמעתי נגד זה הוא זה שכל זה יעצור את “שטף המשחק”. רילי? 40 פאולים במשחק זה בסדר, אבל לדאוג לכך שתוצאת המשחק תשקף את המשחק זה יותר מדי? איזה שטויות. בכל מקרה אפשר וצריך לשבור את הראש על איך בדיוק משלבים את כל עניין המצלמות עם טכנולוגיות נוספות כגון GPS שיציין את מיקום הכדור והשחקנים.

בשורה התחתונה כל מה שנאמר פה אמור להעצים ולשבח את חויית המשחק, הן של השחקנים, אך במיוחד של הצופים. הכדורגל ישאר כשהיה, עם כל הלא צפוי, הדרמות והרמאויות ואפילו טעויות השיפוט, רק המינון ישתנה, ולטובה.

אז למה בכל-זאת, כמעט כל מי שאי פעם דיברתי איתו בנושא, ורבים מהם אוהבים כדורגל יותר ממני, מתנגד באופן אינטואיטיבי להצעות הנ”ל? לא יודע. אני חושב שיש בכדורגל משהו שמזכיר לאנשים את החיים עצמם. המשחק זה מלחמה, ועושים מה שצריך כדי לנצח, כולל לרמות את השופט, (ואת הקהל… ), ובכלל, חוסר הצדק הזה שדיברתי עליו, הוא דווקא אטרקטיבי לחלק גדול מהאוכלוסיה, כי זה צ’אנס לנצח “גם כשלא מגיע לך”. כמו פיס או הימורים. זה המזל שלך שהיום השופט טעה “לטובתך”. אבל הי, גם מצלמות לא ימנעו ממך להגיד: השופט בן זונה.